מהו בית המקדש?

כי התורה מבקשת אחד. ״ועשו לי מקדש״ מלווה בפרקים של מידות, חומרים וסדרים. הרמב״ם מונה את בניין הבית כמצוות עשה החלה בכל דור שאפשר לקיימה בו.

התורה מצמידה לציווי טעם: ״ושכנתי בתוכם״. בתוך העם, לא בתוך הבניין. פרשנים יהודים קוראים זאת כהבטחה על קהילה, ובניין הוא מוקדה.

ספר דברים מכוון את הקרבנות אל ״המקום אשר יבחר ה׳ אלהיכם״ ואוסר להקריבם בכל מקום אחר. לפני ירושלים הותרו לפעמים מזבחות מקומיים; המשנה מתעדת שמשבאו לירושלים לא הותרו עוד לעולם.

הרמב״ם קובע את ההלכה: משנבנה בית המקדש בירושלים, אין מקום אחר ראוי לבית לה׳ או לקרבנות, לדורות עולם. בתי כנסת אינם מקדשים ואין מקריבים בהם דבר.

התורה עצמה אינה מזכירה את העיר בשמה. היא מדברת על ״המקום״ שה׳ יבחר. הזיהוי בא מאוחר יותר במקרא: דוד קונה גורן ובונה מזבח, מכריז ״זה הוא בית ה׳ האלהים״, ודברי הימים מציבים את בית שלמה בהר המוריה, שם הארץ שבה עקד אברהם את יצחק.

שהר הבית והר העקדה הם מקום אחד היא מסורת הבנויה על הפסוקים האלה. הרמב״ם מתעד אותה כמסורת מקובלת. התהלים מוסיפים את התיאולוגיה: ״כי בחר ה׳ בציון״.

כי מצוות הבנייה לא פסקה בחורבן, כי הנביאים מתארים בית עתידי, וכי ההלכה מציבה את הבנייה מחדש בתוך הגאולה. הרמב״ם מונה אותה בין מעשי מלך המשיח.

מקורות יהודיים מסורתיים אינם רואים בבנייה מחדש מיזם שמישהו צריך להתחיל בו היום באתר הנוכחי. רובם מציבים אותה בעתיד הכולל שלום והכרת העמים.